תיאור מוצר
סיפורו של נער יתום יהודי איראני בתקופת מלחמת איראן-
עיראק, הנכלא עם עוד ארבעה נערים יתומים מוסלמים
(ביניהם נערה) במרתף של בית בדרום טהרן, על ידי סוחר
שטיחים פרסי המאלץ אותם לארוג עבורו שטיחים.
השמש שקעה בדיוק במקום בו שקעה אתמול. יכולתי לראות אותה היטב, בין החרך השני לבין השלישי מהסוף. רק כשירדה חשיכה מוחלטת על הרחוב שלנו התיר לנו ארא חשמת לפתוח מעט את התריס על מנת שאוויר נקי, עד כמה שהאוויר היה נקי ברחוב המעופש ההוא, יוכל לחדור לחדר בו עבדנו.
קראנו לו תמיד ארא, אדון, אבא. כי לא העזנו אחרת, כי בשבילנו הוא היה אדוננו וגם אבינו החורג. בשבילנו הוא היה הכול.
הוא אסף אותנו, היינו חמישה ילדים יתומים מאזורים שונים ופתאום מצאנו עצמנו קשורים בידיים מלפנים, ומובלים בטנדר חבוט שידע ימים יפים יותר, לבית הישן בעיר הגדולה, טהרן.
בדרך הצלחנו להציץ מדי פעם מבין קפלי היריעה הגדולה שכיסתה את אחורי הטנדר, וראינו מחזות שלעולם לא אשכח. בתים הרוסים, מכוניות פגועות, חלקן שרופות וחרוכות, והנורא מכל – טור של חיילים השבים מן החזית, קטועי ידיים ורגליים.
הבטנו בחיילים המסכנים ההם בעיניים קרועות לרווחה ולרגע סברנו כי גורלנו שפר עלינו יותר מאשר גורלם. רובם היו ילדים בני עשרה שצעדו כשפניהם נפולות ומבטיהם תועים, בצעדה שכולה אמרה תבוסה.
ילדים מסכנים, נכים בגופם ובנפשם, שנחטפו או פותו על ידי אנשי משמרות המהפכה האיראניים ושנשלחו לחזית העיראקית על מנת להקריב את חייהם בשם אללה ובשם המהפכה האסלאמית הארורה, שהביאה כל כך הרבה רוע לאיראן ולעולם כולו.
רק לאחר ימים רבים, כשזיכרון הצעדה הזו כמעט ונמוג, הבנו כי הרגעים בהם נסענו בטנדר היו הרגעים האחרונים החופשיים שלנו, של ימי ילדותנו, ואילו אותם חיילים – ילדים, השתחררו מכבליהם ושבו לבתיהם.
אותם חיילים, ששבו לביתם, אמנם שבו ללא חלק מאיבריהם, אולם נפשם נותרה חופשית ואיש לא אזק או כלא אותם יותר. הם שבו בני חורין, ואילו אנו הפכנו לשבויים.
היינו חמישה. ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה הבטנו זה בזה בחשדנות, אולם ככל שהדרך התארכה, כך נפתחו אט-אט חרצובות לשונותינו.
שהנאז ועלי היו אחים, והם סיפרו לי שארא חשמת קנה אותם בכסף מאדם אחר שהחזיק בהם. אותו אדם העסיק אותם באריגת שטיחים, הואיל והם נולדו למשפחת אורגים שלא שפר עליה גורלה. המשפחה כולה נהרגה באחת ההפצצות העיראקיות ורק שהנאז ועלי שרדו.
עבדאללה ורזה נאספו על ידי ארא חשמת ממקומות שונים מבלי שגילו התנגדות. עבדאללה, שגם הוריו נהרגו באחת ההפצצות העיראקיות, ניסה למכור למחייתו חפצים שונים שגנב מחצרות בתים, ואילו רזה הקטן, שגם התייתם מהוריו, התגלגל ברחובות ופותה לעלות לטנדר של ארא חשמת שהבטיח לו ממתקים.
אני הייתי האחרון שנאסף, ואף הגדול מכולם. חבריי החדשים ביקשו שאספר להם על עצמי ומהיכן באתי, אולם לא הכברתי במילים.
כשהגענו אל הבית הישן, התיר ארא חשמת את ידינו והורה לנו לצאת מהטנדר, ולגשת אל דלת הבית. הוא פתח את דלת העץ הגדולה, דחף אותנו במהירות פנימה ונעל את הדלת.
בטרם הספקנו להתרשם מפנים הבית, הרעים ארא חשמת בקולו ודחק בנו לכיוון פרוזדור שהוביל לדלת ברזל. הוא פתח אותה ודחף אותנו לעבר גרם המדרגות, בהן ירדנו למטה. זו הייתה הפעם הראשונה בה יכולתי לראות את שקיעת השמש מבין חרכי התריס.
ארא חשמת העמיד אותנו בפרוזדור למטה בשורה ונעמד צעד אחד לפנינו.
"אסמם ארא חשמת!" – שמי ארא חשמת! – הטעים בקול.
אחר כך, ללא שום התגרות מצדנו, שכן עמדנו מולו כגוזלים חסרי ישע, מפוחדים, הוא סטר בחוזקה בפניו של כל אחד מאתנו.
חשקתי את שיניי בחוזקה בכדי לא לצעוק ובזווית עיני ראיתי כיצד חבריי החדשים כואבים אף הם את כאב הסטירה באלם פה.
ארא חשמת הצביע על חדר גדול סמוך, שהכיל ערימת מזרנים ואמר –
"אז אמשב אונג'א מיחבי" – מהערב תשנו שם.
הוא הורה לנו לרחוץ את עצמנו ואחר כך הסתובב וניגש לעבר מנורת הלילה הקטנה שניצבה על גבי הרצפה החשופה, והדליק אותה.
באור הקלוש שהפיצה המנורה, הוא נתן בנו מבט אחרון, מאיים, ואחר כך הותיר אותנו לנפשנו, עלה בגרם המדרגות והגיף את דלת הברזל אחרינו, ונעל אותה.
במשך כמה דקות עמדנו מסומרים למקומותינו עד אשר העזתי לעשות את הצעד הראשון. חבריי החדשים חיקו אותי והתחלנו לבדוק ביחד את המרתף בו נכלאנו.
פרט לחדר עם המזרנים היה שם חדר קטן נוסף ממנו יכולנו לראות את קרני השמש האחרונות, ובסופו של הפרוזדור הייתה קבועה דלת עץ.
ניגשנו לעבר הדלת ועבדאללה היה הראשון שפתח אותה לאט. הוא הושיט את ידו לעבר המפסק שהיה קבוע על גבי הקיר הפנימי והדליק את האור.
באור החלש שהפיצה המנורה התגלה לעינינו חדר האמבטיה. הייתה קבועה בו אסלה עם מושב שבור, כיור עם ברז, שהיה תלוי מעליו, וברז מים נוסף שצינורו היה קבוע באחת הפינות בתקרה. לצד הכיור היה שרפרף קטן ועליו היו זרוקות מספר מגבות, ולידו גיגית פלסטיק גדולה.
עמדנו ליד חדר האמבטיה וכל אחד מאתנו נכנס, סגר את הדלת ורחץ את עצמו. רק רזה נזקק לעזרה ושהנאז התנדבה מיד לרחוץ אותו.
לבשנו שוב את בגדינו המלוכלכים ופנינו לחדר הגדול וחילקנו את המזרנים בינינו, בפינות החדר, כששהנאז ועלי דואגים למקם את מזרניהם בסמוך האחד לשני, ואחר כך נשכבנו לישון.
אבל השינה מיאנה לאחוז בנו. התקשינו להירדם משום הפחד שאחז בנו ומשום שניסינו לתהות מה יעשה עמנו ארא חשמת. לחשנו את דעותינו זה לזה ואט-אט התוודענו זה לזה, וסיפרנו על עצמנו.
תהינו ביחד מה יעלה בגורלנו.
ככל שנקפו השעות ואור הבוקר החל להפציע, החלה לחלחל בנו ההבנה שארא חשמת כלא אותנו למטרה מסוימת. לבסוף הכריעה את כולנו העייפות, לצד הנסיעה הארוכה שעברנו, ונרדמנו כאיש אחד.
למחרת בבוקר דאג ארא חשמת להכניס אותנו ללא שהיות לתלם חיינו החדשים.
"פשיד!" – קומו! – צעק עלינו בקול רם.
זו הייתה הפעם הראשונה שארא חשמת הרעים בקולו האימתני והעיר אותנו. הוא עמד מולנו בחברת אדם נוסף, רזה וארוך, ובעל שיער שיבה.
ארא חשמת דחק בנו לקום, בעודו מקלל אותנו, ואחר כך דחף אותנו לעבר החדר השני.
על הקיר ממולנו היה קבוע מוט ולצד הקיר, חבילות של חוטים צבעוניים. שהנאז ועלי החליפו ביניהם מבטים ואני קלטתי מיד במה מדובר.
ארא חשמת שבה אותנו על מנת שנארוג עבורו שטיחים.
"אין מרדה אסמש אוסטד איראג', אז הלא מג'בורי באהש קאר בקוני טא וחתי דרס גאליאה חוב דורוס מיקוני" –
שמו של האיש הזה הוא אוסטד (-"אוסטד": במובן של מומחה/מדריך-) איראג', מעתה אתם חייבים לעבוד אתו עד שתלמדו לארוג שטיחים היטב.
כך הציג ארא חשמת את אוסטד איראג' בפנינו.
אוסטד איראג' פנה אלינו ללא שהיות והטיל על כל אחד מאתנו את תפקידו. הוא הורה לשהנאז ולעלי לעמוד מול המוט, שלימים הבנתי כי זהו נול האריגה, ואחר כך הורה לעבדאללה לסייע לשניהם באריגת החוטים.
אוסטד איראג' הורה לי לגלגל לפניי חבילה של חוטי צמר צבעוניים ולמיין אותם בהתאם להנחיותיו. רזה הקטן היה אמור לשבת לידי ולסייע לי למיין את החוטים.
בנוסף לכך, הטיל עליי אוסטד איראג' את האחריות הגדולה ביותר. הוא הפקיד בידיי תמונה של שטיח ודרש שנארוג שטיח זהה. אני אהיה אחראי על העבודה כולה, ואילו הוא יישב בצד ויפקח על כולנו.
משסיים לחלק את הוראותיו, הצטרף אוסטד איראג' לארא חשמת ושניהם עלו למעלה ושבו לאחר מספר דקות עם קנקן מים ומספר פרוסות לחם יבשות. ארא חשמת הורה לנו לאכול ולשתות ומיד אחר כך להתחיל לעבוד.
שברנו את רעבוננו ולאחר שסיימנו, התחלנו מיד לעבוד. אחזתי בפעם הראשונה בחיי חוטי צמר צבעוניים והתחלתי למיין אותם, בעזרתו של רזה, ולמסרם לידי עבדאללה.
עבדאללה קשר את החוטים על גבי המוט וסייע לשהנאז ועלי, שהחלו לארוג את החוטים שתי וערב, בהתאם להנחיותיו של אוסטד איראג'. עבדאללה מתח את החוטים ושהנאז ועלי מיהרו לארוג אותם.
כך הצטופפנו ועבדנו בחדר המרתף הקטן, שבקיר המערבי שלו היה קבוע חלון קטן, קרוב לתקרה, ושהתריס שלו היה מוגף כאמור במשך כל היום.
מראה השמש השוקעת מבעד לחרכים סימל עבורנו את סופו של עוד יום ארוך וקשה, יום בו ישבנו וארגנו שטיחים, ושהשתדלנו בו לא לעורר את כעסו של אוסטד איראג', או חלילה את כעסו של ארא חשמת.
בשלב הזה ארא חשמת היה עוזב אותנו, עולה למעלה ואחר כך יוצא מן הבית ומותיר אותנו עם אוסטד איראג'.
הלה היה יושב בקצה החדר על גבי שרפרף קטן ומשגיח עלינו. מדי פעם היה מעיר לנו את הערותיו, ומדי פעם אף היה קם וניגש אל כל אחד מאתנו ומדריך אותו כיצד לעבוד. אם דבר מה לא היה מוצא חן בעיניו, ידו הארוכה הייתה נשלחת מיד קדימה וסוטרת על פניו של הקורבן התורן.
אוסטד איראג' לא בחל בשום אמצעי על מנת לדרבן אותנו, ואף לא יצר בינינו שום הפליה. רזה הקטן ושהנאז ספגו את אותן המכות ואותם העלבונות שעבדאללה, עלי ואני ספגנו מידיו ומפיו.
בשלב מסוים בבוקר היה אוסטד איראג' נוהג לעלות למעלה ולחזור עם כוס תה חם וקערית קטנה שהכילה קוביות סוכר. הוא היה יושב מולנו, אוחז בקוביית סוכר, טובל אותה תחילה בנוזל החם, ואחר כך מכניס אותה לפיו ומשמיע קולות מציצה.
אט-אט היה גומע מן התה ומרוקן לקרבו את מלוא תכולתה של הכוס, עד הטיפה האחרונה, כשעינינו הכלות והצמאות עושות את מסען לעבר כוס הזכוכית הריקה, ושבות וננעצות שוב בקיר הטחוב שעל גביו ארגנו שטיחים.
אוסטד איראג' היה מבחין במבטינו וגוער בנו מיד. לעתים, כאילו נמלך בדעתו וכאילו בכדי להפגין בפנינו קשיחות, הוא היה קם ומכה בחוזקה על עורפו של אחד מאתנו.
"אין ליוואנה צ'איה מלה מניה, נא מלה שומא.." – כוס התה הזו היא שלי, לא שלכם.. – היה נוהג לומר לנו.
וכאילו להתריס ולהבהיר לנו את עמדתנו הנחותה, הוא היה עולה שוב למעלה ושב עם כוס תה נוספת. הפעם היה אוחז בקוביית הסוכר ונוקש בה בחוזקה על גבי דופן הכוס, ורק אחר כך טובל אותה בנוזל החם ומכניס אותה לפיו. בסיומו של הטקס, לאחר כל קולות המציצה, הוא היה פוער את פיו ופולט אנקת הנאה.
אוסטד איראג' נהנה להתעלל בנו, ובה בעת להדריך אותנו. נזהרנו שלא לסובב חלילה את ראשינו או לזקוף את אוזנינו בעת טקסי שתיית התה. ידענו כי אם נעשה זאת הוא יכה אותנו.
מדי בוקר היינו מתעוררים לקול צעקותיו של ארא חשמת, קמים ורצים לחדר המקלחת. היינו שוטפים את פנינו ופיותינו בזה אחר זה, ומיד אחר כך היינו נכנסים במהירות לחדר האריגה ומתיישבים על הרצפה.
בשלב הזה הועברנו לאחריותו של אוסטד איראג' ואז היינו שוברים את רעבוננו, לאחר יממה שלמה בה לא אכלנו דבר, בעזרת פרוסות הלחם ומעט המים. בסיום הארוחה הדלה היינו ניגשים לעבודתנו.
בשעות הצהריים היה ארא חשמת שב לבית ויורד למטה. הוא היה בודק עם אוסטד איראג' את קצב התקדמותנו ואחר כך עולה עמו למעלה, ומגיף את הדלת אחריהם.
מבעד לדלת המוגפת היינו שומעים אותם אוכלים בפה מלא ואחר כך משחקים במשחק השש-בש.
"היי מורה, ג'ופטה שישתה בדא.." – הוי קוביה, תני לי שתי שישיות.. – היה אוסטד איראג' קורא בקול נלהב, ומכוון אל הקוביות אותן זרק בכדי לנצח במשחק.
מדי פעם היינו שומעים צהלות של שמחה לאיד, של מי שניצח, ומדי פעם היינו שומעים קללות בגנות הקוביות. בין לבין, כשהיינו מאמצים את אוזנינו, היינו שומעים אף קולות מציצה והנחנו כי שניהם עסוקים בטקס שתיית התה.
בערב היו שניהם יורדים על מנת לבדוק את קצב התקדמותנו. לאחר שאוסטד איראג' היה מעיר לנו את הערותיו, הוא היה נפרד מאתנו בחביבות מעושה, לוחץ את ידו של ארא חשמת, עולה ויוצא מן הבית.
ארא חשמת היה עולה למעלה ושב עם קערת אורז גדולה ומניח אותה בפנינו, ועולה בחזרה למעלה. הוא היה מגיף את דלת הברזל ונועל אותה.
היינו אוכלים בשתיקה ואחר כך, משום הלאות בעטיו של היום הקשה, היינו חולקים שוב את חדר האמבטיה, שוטפים את פנינו, ופורשים לישון מיד.
כך נהגנו יום אחר יום, ובכל יום שעבר, הרגשנו שאנו מתקדמים במלאכת האריגה. אוסטד איראג' לא הניח לנו ודקדק אתנו בכל דבר, על מנת להפיק מאתנו את המיומנות המקסימאלית בעבודה זו.
אם הוא סבר שטעינו באופן כלשהו, או שסטינו מהנחיותיו, הוא היה עוצר את העבודה לרגע ומדגים לנו מה לעשות. באותו רגע הוא היה מגלם לכאורה את תפקידו של המורה המסור, אך במשנהו היה שב לעמדתו האמיתית והכוחנית ורודה בנו.
הרכות והרהיטות שבדבריו, בעת שהסביר לנו כיצד לעבוד, הייתה נעלמת ובמקומה טון דיבורו היה הופך לנוקשה וידו הקפוצה הייתה מכה את אחד מאתנו, בכדי להזהיר את האחרים.
כיום אני יכול לומר שתורת אריגת השטיחים שהכה בנו אוסטד איראג' באותם הימים, היא זו שהיוותה את הבסיס לאהבתי ולהערכתי את השטיחים. החוטים שארגנו וצופפנו במלאכת מחשבת ובאמנות שאף מכונה אוטומטית לא תוכל לחקות, מסמלים עבורי את נתיבי החיים העקלקלים בהם עלינו לעבור עד אשר אנו מקנים לעצמנו את הפריבילגיה לשבת קמעא, לנוח וליהנות מעמל ידינו.
